טראומה ופוסט טראומה
טראומה הנו אירוע מציף ומאתגר אליו נחשף האדם. האירוע הנו כה עוצמתי ומאיים כך שהגירויים הרבים המופיעים בו (גופנית, תחושתית, מנטלית ועוד) מציפים את גופו של האדם והוא אינו מצליח לעבד אותו ומקשים על יכולת ההתמודדות והתגובה. אירוע טראומטי יכול להיות אירוע "יוצא דופן" וקיצוני כגון: הימצאות באיזורי קרב, תקיפה פיזית או מינית, אירוע טרור או אסון טבע.
אך הוא גם יכול להיות אירוע פחות יוצא דופן כגון:
תאונת דרכים, תאונת עבודה, מחלה מסכנת חיים, תהליך רפואי, נפילות או פציעות קשות ועוד.
במקרים מסויימים, אנשים שנחשפים לאירועים טראומטיים מצליחים, לאחר פרק זמן, לחזור לתפקוד רגיל והם עוברים עיבוד טבעי ועצמי של האירוע.
אך במקרים אחרים, האירוע ממשיך להציף אותם בתזכורות, בתחושת פחד וחווית סכנה, בחוויות חוזרות כ"תזכורות" מהאירוע, כאילו הם עדיין נמצאים בתוך האירוע הטראומטי. חוויה זו הנה כה עוצמתית, כאילו הם חווים שוב ושוב את האירוע הטראומטי, עד שהם מנסים להמנע מתחושות אלו בדרכים שונות. מצבים אלו של חודרנות והמנעות יוצרים את התגובה הפוסט טראומטית או PTSD.
התפתחותה של הפרעה פוסט טראומטית אינה מצביעה על חולשה. לכל האנשים יש גבול, שאם יעברו אותו ויחשפו לאירוע טראומטי מספיק יפתחו תסמונת פוסט טראוטית.
הפרעה פוסט טראומטית
אנו מתייחסים כיום להפרעה פוסט טראומטית כאל מצב בו התהליך הטבעי של ההחלמה מאירוע טראומטי נעצר והסובלים ממנה ממשיכים לחוות סימפטומים קשים המפריעים לתפקוד.
כאשר בוחנים הפרעה פוסט טראומטית, ניתן להבחין בסימפטומים מארבע קבוצות עיקריות:
-
חוויות חודרניות. חוויות מחדש של האירוע הטראומטי. אירועים אלו יופיעו למשל על ידי פלאשבקים או סיוטים. במצבים אלו, יחוש האדם חוויה חזקה של זכרון האירוע עד כדי תחושה של חוויה מחדש של האירוע כולל רגשות חזקים של פחד וסכנה. זה יכול להתרחש במהלך היום או בלילה, בערות או במהלך השינה.
-
עוררות יתר- דריכות יתר, מתח ותחושות גופניות ה"מכינות" את האדם בכל עת למשהו רע שעלול קרות, לסכנה. הנטייה להגיב בתגובת יתר לאירועים חיצוניים כגון רעשים (startle response) וכן סימפטומים כגון: בעיות שינה, רגזנות ותוקפנות כמו גם קשיים בריכוז.
-
שינויים קוגניטיביים בדפוסי חשיבה ובאמונות - שינוי באמונות לגבי עצמי (ערך שלי, יכולת ההתמודדות שלי וכד') ואמונות לגבי העולם (העולם מסוכן, כל האנשים הנם מסוכנים ולא ניתן לתת בהם אמון וכד') ולגבי העתיד (המצב אף פעם לא ישתנה, מצפה לי עתיד רע וכד') דפוסים אלו יתאפיינו בהיותם קיצוניים ומוכללים.
-
הימנעויות - שימוש בהמנעות כמנגנון המרחיק את האדם ממחשבות, רגשות, זכרונות ותחושות הקשורים ולעיתים גם שאינם קשורים ישירות לטראומה. קריטריון זה מכיל בתוכו טווח רחב של התנהגויות החל הימנעות מאנשים, מקומות ומצבים שמזכירים את הטראומה וכן שימוש בחומרים ממכרים, אכילה לצורך ההימנעות, פגיעה עצמית, דיסוציאציה (מצבי ניתוק).
מיד לאחר אירוע טראומטי, הופעתם של סימפטומים כאלו הנם חלק בלתי נפרד מתהליך העיבוד וההסתגלות לאירוע, אך במידה והם נמשכים מעבר לחודש, הם מוגדרים כהפרעה פוסט טראומטית. התפתחות ההפרעה יכולה להיות מושהית והיא יכולה להתחיל להופיע כחצי שנה אחרי חווית האירוע עצמו.
על מנת שההפרעה תוגדר כהפרעה פוסט טראומטית, עליה להפריע בתפקודים השונים של האדם, ברמת המשפחה, יחסים בין אישיים, עבודה וכד'.
ההנחה היא שאנשים אשר משתמשים במנגנונים של הימנעות כאסטרטגית התמודדות עם הטראומה, אינם מעבדים את הרגשות הקשורים בטראומה. ההימנעות אינה מאפשרת עיבוד רגשי וקוגניטיבי של האירוע הטראומטי וזו עלולה להוביל לתסמונת פוסט טראומטית כרונית. במקרים בהם ההימנעויות הנן חזקות ורבות במיוחד, אנשים לא יציגו תסמונת פוסט טראומטית מלאה, אלא חלקית בלבד. אך ניתן יהיה לראות לכך השפעות בעיקר באיכות חייהם.
אף על פי שאנשים הסובלים מהפרעה פוסט טראומטית ירגישו בעיקר רגשות של פחד, רגשות נוספים עוצמתיים לא פחות יופיעו, רגשות של כעס, אשמה, בושה ועוד.
הטיפול בפוסט טרואמה
הפנייה לטיפול בפוסט טראומה אינה פשוטה לרוב בני האדם, ללא יוצא דופן, בגילאים ומגדרים שונים. מכיוון שאחד מהמרכיבים העיקריים של ההפרעה הנה הימנעות, הפנייה לטיפול, במהלכו יהיה צורך להעלות ולעורר את הנושא פועלת בניגוד לסגנון ההתמודדות שהיה עד כה. ועל כן נדרש מאמץ ואמון בתהליך, סביבה תומכת ככל הניתן ואיש טיפול מתאים איתו נעבור את התהליך הכואב והקשה. אך ללא טיפול שכזה, האדם עלול לשאת סימפטומים אלו, בעוצמות שונות לאורך שנים רבות.
ישנן מספר גישות טיפוליות מבוססות מחקר לטיפול בפוסט טראומה, נתייחס כאן לשתיים מהן, אשר נעשה שימוש בהן, במרכז שי-רני בטיפול בפוסט טראומה.
EMDR- Eye Movement Desensitization and Reprocessing
שיטה טיפולית של הקהיה שיטתית ועיבוד מחדש, באמצעות תנועת עיניים, בהמשך נמצא כי ניתן להשתמש בכל גירוי בילטרלי אחר (יפורט על כך בהמשך).
גישת ה EMDR נמצאה מחקרית, כגישה היעילה לטיפול בזכרונות קשים ובחרדה וכן קשיים רגשיים אחרים, אשר הן כתוצאה מטראומה או מסיבות אחרות. הטיפול מאפשר לרוב הקלה משמעותית במאפינים קוגניטיביים רגשיים אשר התפתחו כתוצאה מהאירוע והקלה בסימפטומים גופניים גם כן.
גישה זו פותחה בסוף שנות ה-80 על ידי חוקרת בשם פרנסין שפירו. אשר מצאה כי גירוי בילטרלי (גירוי של שני צידי המוח), לחילופין, מאפשר עיבוד של אירועים קשים.
בבסיס הגישה ישנו מודל ה AIP (Adaptive information Processing) עיבוד אינפורמציה (מידע) אדפטיבי (יעיל). מודל זה מתייחס לאירועים הנחווים על ידינו במהלך חיינו והם מעובדים ונטמעים במערכת הזכרון באופן יעיל המשרת אותנו לפי הצורך. כאשר אדם חווה אירוע טראומטי משמעותי, והוא אינו מצליח לעבד את האירוע באופן יעיל, האירוע "נתקע" באופן לא יעיל במערכת המוחית, וזו אינה מצליחה לעבד אותו באופן יעיל, וכך טריגרים מסויימים מעלים "תזכורות" שונות מהאירוע, כגון: אמונות קיצוניות על עצמי ועל העולם, רגשות קשים כגון: אשמה, פחד, דיכאון, זעם וכן תחושות גופניות וסנסוריות (ריחות, קולות ועוד).
הטיפול ב EMDR נעשה על ידי התייחסות ותיאור האירוע הטראומטי והתייחסות למראות, קולות ריחות, אמונות, רגשות ותחושות גוף אשר מקושרות באדם עם האירוע. לאחר מכן מתחיל גירוי בלטרלי (גירוי של שתי המיספרות המוח, שני צדדי המוח), על ידי מעקב העיניים אחר תזוזה של חפץ מצד לצד, על ידי גירוי תחושתי של רטט בידיים, תיפוף או גירוי שמיעתי בכל אחת מהאוזנים לחילופין.
הגירוי הבילטרי מאפשר פתיחה של אסוסציאציות או קישורים שונים לאירוע ותנועה המאפשרת, פעמים רבות עיבוד מחדש של האירוע. מטרת התהליך הינה הפחתה משמעותית בעוצמת המצוקה המתלווה לחווית האירוע ושינוי באמונות הקיצוניות של האדם לגבי עצמו, העולם והעתיד. שינויים אלו מצופים ללוות שינויים לטובה במצב הרוח, התפקוד ובתחושות הגופניות הנלוות לאירוע.